 |
|
 |
|
|
עמוד 1 מ-3 |
האקרים >> ענישת האקרים
החוק
הפדרלי המקורי הדן בפשעי מחשב
הוכתר בשם "חוק ההונאה
והניצול לרעה באמצעות מחשב"
וזאת משום שהבעיה אותה החוק ניסה
לתקן היתה הונאות מחשב. ואכן, חוק
זה נחקק בו זמנית עם סעיף 1029 בפרק
18 של הקודקס, הדן בהונאות כרטיסי
אשראי, ומבחינת מבנהו דומה מאוד
לעבירות הונאה אחרות. מסיבה
זו ואחרות, "הקווים המנחים
לגזירת-דין בארה"ב", כפי שהם
מיושמים לגבי פשעי מחשב, זהים
לקווים המנחים לגבי הונאות בכלל.
במסגרת קווים מנחים אלה, לאחר
קביעת הדרגה הבסיסית של עבירת
ההונאה הנדונה, גזר דינו של
העבריין נקבע באמצעות חישוב
מתמטי של מספר גורמים מוגדרים
מראש -- חלקם מחמירים וקצתם
מקילים. על סמך החישוב המתמטי,
המבוסס על שיטת נקודות (הוספת
נקודות עבור גורמים מחמירים,
החסרת נקודות עבור גורמים
מקילים), קובע השופט את גזר הדין
תוך שימוש בטבלת גזרי דין
המגדירה, על-פי עברו הפלילי של
העבריין, את "טווח הקווים
המנחים" לגבי אותה עבירה. לבית
המשפט הקובע את גזר הדין כמעט
ואין סמכות להפעיל שיקול דעת
מלבד מאשר על בסיס אותם גורמים
מחמירים ומקילים, או לגזור על
העבריין עונש מחוץ לטווח המוגדר-מראש.
ב - 1991 נכנסו לתוקפם קווים מנחים
דומים גם לגבי תאגידים וארגונים
אחרים שהורשעו בעבירות פליליות. מכיוון
שהקווים המנחים לגבי הונאת
מחשבים קשורים לקווים המנחים
לגבי הונאות בכלל, הגדלת העונשים
בגין הונאות מחשב קשורה באופן
כמעט בלעדי לחישוב, שעורך בית
המשפט המחוזי, לגבי מידת הנזק
הכלכלי. לגבי עבירות הונאה
רגילות, חישוב כלכלי שכזה יהיה
ככל הנראה נכון -- אדם שמבצע
הונאה על סך 500$ ראוי לעונש קל
יותר מאשר זה שמבצע הונאה בסכום
של 5$ מיליון. |
|
|
