טכנולוגיית CDMA, הידועה גם בשם טכנולוגיית "ספקטרום הפצה", משתמשת בסיגנל חלש, שמופץ לאורך ספקטרום רחב.

ב CDMA סיגנל אנלוגי מומר לסיגנל דיגיטלי, ואז מקבל קוד, אשר מזהה אותו למובייל הקולט הנכון. באמצעות השימוש בקוד המזהה ובסיגנל חלש, מס' רב של שיחות יכולות להתבצע בו-זמנית באותה קבוצת ערוצים.

סיגנל מתחיל בקצב העברת מידע סטנדרטי של 9.6Kbps. הסיגנל אח"כ מופץ ומגיע לקצב שידור של 1.23Mbps.

• אחרי שהופץ הסיגנל, כיצד הוא "מורכב" בחזרה?

כדי להשיג את אות ספקטרום ההפצה של CDMA, המקלט חייב לדעת איך לקרוא או לפענח את האות (סיגנל). הוא יכול לפענח את האות הנכון, בגלל שהמקלט המתאים "יודע" את הקוד הדיגיטלי, שמשתמשים בו כדי להפיץ את האות המקורי. כאשר מתקבל האות, הקודים מוסרים מן האות הרצוי, ובכך מבחינים בין המשתמשים, ומחזירים את השיחה לקצב של 9.6Kbps.

CDMA הרבה יותר מורכב למימוש מאשר FDMA או TDMA.

ניתן לסווג את CDMA ל- 3 סוגים:

1. דילוג תדרים מהיר, שבו משרעת הסיגנל נשארת ללא שינוי, אבל התדר שלו מדלג מערך אחד למשנהו בקצב גבוה יותר מאשר קצב קבלת המידע ע"י המשתמש (זה לוקח שבריר שניה).

2. דילוג זמן מהיר, שבו סיגנל של משתמש מחזיק בתדר קבוע, אך מדלג מחריץ זמן (time slot) אחד למשנהו במשך מרווחי זמן שונים.

3. רצף ישיר, המבוסס על ספקטרום הסיגנלים של כל ביט דיגיטלי.

רצף ישיר מווסת Carrier לפי קוד דיגיטלי עם bit rate הרבה יותר גבוה מאשר רוחב פס הסיגנל.

בשיטה זו קודים דיגיטליים (Pseudorandom Code Sequences) מיושמים לסיביות המידע, המקושרות לכל משתמש ב- cell.

ביישומים סלולריים עכשוויים של CDMA משתמשים בעיקר בטכניקת הרצף הישיר.