אודות

מפת האתר

דף הבית

היסטוריה

ראשי - היסטוריה

1969 - 1995

1995 - 2001

לסיכום

 

 

האינטרנט - רשת קואופרטיבית הבנויה ממיליוני מארחים בכל רחבי העולם. בכל רגע נתון מיליוני יחידות שולחות ומקבלות מידע, משוועות   לניצול מקסימלי של רוחבי פס  נתונים. במהלך השנים בעקבות העלייה המתמדת בשימוש באפליקציות אינטרנטיות, גברו דרישות אבטחת המידע ברשת. לשם כך נוצרו חומות אש המחלקות את הרשת באופן ברוטלי למחיצות- כמו ערים נצורות מאחורי חומות. בין חומות אלו ובין כל מכשולי מעבר המידע - רוחב פס משתנה, טעויות סטטיסטיות וכדומה, מעבירים אנו הצרכנים הקטנים, דוא"ל ומידע בסיסי האחד לשני.

לתחילת העמוד

 

בשלהי שנות ה- 2000 השתנתה התמונה. עם הגעת  Napster לתודעת הציבור ובעקבותיה התפתחות והפצת טכנולוגיות P2P השונות, החלו המשתמשים לנצל את כוח החישוב הזמין והיעיל ביותר הנמצא לאל ידם להשיג - מחשבם האישי. באמצעות חיבור ישיר מחשב-למחשב, נוצרו קבוצות שיתוף ובעצם מנועי חיפוש וריטואלים מבוססי מחשבים אישיים.

 האינטרנט, כפי שגובש בסוף שנות ה- 60 היה כבר ביסודו מערכת P2P . מטרת ה- ARPANET  הייתה לחלוק משאבי חישוב ברחבי ארה"ב. האתגר בפרוייקט זה היה לשלב סוגים שונים של מיני-רשתות קיימות עם טכנולוגיות רשתיות עתידניות וכאלו שעוד היו בשלבי פיתוח, בתוך רשת משותפת אחת שתאפשר לכל מארח להיות משתתף שווה.

לתחילת העמוד

 

המארחים הראשונים ב- UCLA, UCSB, SRI :ARPANET ואוניברסיטת יוטה, היו כבר לפני חיבורן ל ARPANET רשתות חישוב עצמאיות בעלות נתונים פחות או יותר דומים. ARPANET חיברה אותם יחדיו ביחסי אדון/עבד, אך בנגישות והרשאות שוות ליחידות הקצה.

עד סוף שנות ה- 80 יכלו בעיקרון כל שתי יחידות קצה באינטרנט, לשלוח מידע אחת לשניה. רשת האינטרנט הייתה עד אז מעין כר מחקר לגופים שונים ולכן לא הזדקקה להגנה מפני גורם כלשהו. המערכות והפרוטוקולים על גבי הרשת היו מעורפלים וספציפיים מספיק כך שחדירות ופריצות למערכת היו בעיקרון חסרות תוחלת ונזק.

ניצני ה- P2P נראו באפליקציות הקדומות - TELNET ו FTP שהיו בעצמן אפליקציות שרת/לקוח. משתמש TELNET התחבר למחשב-שרת בעוד משתמש FTP שלח וקיבל קבצים מתוך שרת קבצים, אולם כשיושמו האפליקציות על רשת מקומית, כל מארח ברשת יכל לבצע TELNET או FTP למחשב אחר ובימים אלו של מחשבי מיני ומחשבי מיין-פריים השרתים שימשו כמשתמשים ולהפך.

אם כן אנו רואים כי בבסיסו, האינטרנט בנוי על שילוב רדיקלי של אפליקציות P2P, אולם במשך השנים הפך האינטרנט לבעל אופי שרת/לקוח.

נביט כעת בשתי טכנולוגיות ידועות וישנות, המכילות בתוכן מרכיבים של טכנולוגיית P2P:

לתחילת העמוד  

Usnet

מערכת שנוצרה ב- 1979 ויישמה מודל לא ממורכז של שליטה במידע, אשר במספר דרכים מהווה את אבי טכנולוגיות ה- P2P המודרנית כגון Gnutella ו FreeNet. באופן בסיסי Usenet הנה מערכת שאיננה משתמשת במערכת בקרה מרוכזת ובכל זאת מאפשרת העתקת קבצים בין מחשבים. המערכת התבססה על פרוטוקול בשם UNIX - TO - UNIX או בקיצור UUCP.

Usenet צמחה מאותם שני משתמשים (האוניברסיטאות) לכדי מאות ואלפי אתרים. ככל שגדלה הרשת, כך גדלו מספר הנושאים ומגוון ההודעות שיכלו להישלח. כיום משתמשת Usenet בפרוטוקול מבוסס TCP/IP הידוע בשם - Network News Transport Protocol או בקיצור NNTP, המאפשר לשתי יחידות קצה על הרשת, לחפש קבוצות נושאים ולהחליף הודעות על פי נושאים, במהירות וביעילות ובעצם פרוטוקול זה יצר את "קהיליות החדשות" - NEWS GROUPS.

הצטרפות לרשת חדשות זו, מתבצעת באמצעות התקנת אפליקציה במחשב המשמשת להעברת המידע ולקישור לרשת עם לפחות שרת חדשות אחד ברשת. האפליקציה בדרך כלל מסופקת על ידי ספק האינטרנט של המשתמש. מנהל המערכת נותן פקודה לשרת החדשות הנבחר, לתקשר באופן שוטף עם שרת החדשות של ספק האינטרנט ולעדכן אותו בהודעות על בסיס שותף. כל אימת ששרת החדשות יקבל הודעה חדשה, הוא יודיע לשרת של ספק האינטרנט על כך. השרת של ספק האינטרנט יקבל את ההודעה ויעבירה למשתמש.

מנהל הרשת או המשתמש יכולים לקבוע לאילו קבוצות מידע הם רוצים להשתייך וכן זמני פקיעה של הודעות או סינון של מסרים מסוימים (לדוגמת מסרי סקס). שליטה זו ניתנה למשתמשים בכדי לצמצם את נפח המידע שהם מקבלים היות ו Usenet הפכה לנתיב מידע עצום וענף.

לתחילת העמוד

 

Usenet התפתחה לאחת הדוגמאות המובהקות לאי-מרכוז ברשת. אין שום רשות או גוף מרכזי האחראים או מנתבים את המידע ב- Usenet. הוספת קבוצת דיון חדשה (NEWS GROUP) , כרוכה בתהליך דמוקרטי מחמיר המתרחש תחת קבוצת דיון אחרת בשם - news admin . לאחר הצעת הקבוצה החדשה ב- news admin , כל משתמש בעל כתובת דוא"ל, יכול לשלוח דוא"ל  בו הוא מצביע בעד או נגד הכנסת קבוצת הדיון ל- Usenet . אם ההצבעה אכן עוברת, נשלחת ברחבי Usenet הודעה על הוספת הקבוצה החדשה.

היופי ב- Usenet הוא שכל קבוצת דיון יכולה לקבוע לעצמה סט היררכיות מקומיות אם תרצה בכך, אולם הרשת עצמה בכללותה פועלת על פי רצונם הטוב ושיתוף הפעולה של משתמשיה.

הפרוטוקול המשמש את Usenet , מציע שיטה נהדרת למניעת הצפת מידע ברשת. לכל הודעה שנשלחת מצורף כותר המתעד את מסלול העברת ההודעה, כך שכל שרת חדשות ברשת, יקבל את ההודעה פעם אחת בלבד, כך נמנעת הצפת הרשת - על ידי סינון מידע ממוחזר. Gnutella לדוגמא לא משתמשת במערכת וידוא זהה ולכן תחנת קצה המשתתפת בחיפוש מידע ב Gnutella ,יכולה לקבל את אותה שאילתא מספר רב של פעמים.

אופייה הלא-ריכוזי והפתוח של Usenet יכול להוות גם מכשול לעיתים. Usenet הנה סיפור הצלחה מחד בהיותה מערכת ששורדת בנוף האינטרנטי ובגדילתה העצומה מאז 1979, אולם מאידך אי המרכוז והפתיחות של המערכת גרמו לפגיעה בתועלתיות שלה, תוך הפיכתה למערכת "רועשת" במיוחד.

לתחילת העמוד

 

DNS - Domain Name System

דוגמה למערכת שעירבה טכנולוגיות P2P עם מערך היררכיה מובנה.

DNS תוכננה ב- 1983 לתמיכה בכמה אלפי מחשבים שהיו חברים ברשת האינטרנט והותאמה בהצלחה מרובה לתמיכה במאות מיליוני משתמשים, הנעזרים בה כיום. DNS תוכננה לפתרון בעיית שיתוף קבצים. בימים עברו, עבד האינטרנט על כתובות IP  בלבד. קישורים בין כתובות IP לשמות המארחים בימים אלו, נעשו על ידי קובץ בשם hosts.txt שהכיל רשימת שמות מול כתובות. הקובץ הועתק והועבר תקופתית בין שרתי האינטרנט. כאשר גדלה הרשת לא ניתן עוד לתחזק קובץ זה ופותחה מערכת DNS . זוהי מערכת של שרתים, כאשר לכל "ממלכה" יש שרת DNS משלה ובמקרה של חיפוש אחר שם מסוים ברחבי הרשת, פונה המארח של המשתמש לשרת ה- DNS ב"ממלכתו" ומציג לו שאילתא - "אנא מצא את כתובת ה- IP של שם אתר זה". אם מידע זה קיים ב- DNS המקומי, הוא שולחו למארח ומאפשר יצירת קשר עם האתר, אם לא - מעביר ה- DNS המקומי את השאילתא להיררכיה גבוהה יותר וכך הלאה, כל הדרך עד לשרת השורשי בעץ ה- DNS האינטרנטי. בהימצא השם, מוזן זיכרון המטמון של שרתי ה- DNS הנמצאים מטה בהיררכיה תחת השרת בו נמצא המידע, לשם קיצור תהליכים במקרה של חיפוש נוסף.

נשאלת השאלה - היכן DNS ו P2P נפגשים? ובכן,  אלמנט משותף אחד הוא שמארחים יכולים לשמש גם כשרת וגם כלקוח ולהציג שאילתות על פי הצורך.
אלמנט משותף שני הוא אפשרות של כל שרת DNS לשלוח שאילתא לשרת אחר. למרות שבכדי לשמור על הסדר הטוב, משתמשים בהיררכיה מובנית מראש, אולם בעיקרון "כולם יכולים לדבר עם כולם".

העומס מחולק באופן כזה, שכל  שרת DNS מתעסק הלכה למעשה, רק עם המשתמשים הרשומים תחתיו.

לתחילת העמוד

 

קץ שיתוף הפעולה

ב- 12 באפריל 1994, נפרצו בפעם הראשונה גבולות האינטרנט והוא החל את צעדו המסחרי הראשון. מרשת המושתתת על עקרונות של שיתוף פעולה בין מתכנתים הבונים יחדיו מפעל אמין ויעיל, הפכה הרשת בעיקר לכלי פרסומי וממוסחר בו כל אחד עושה כאוות נפשו. ביום זה הופיע הודעת פרסום יזומה ע"י חברת "קנטר & סיגל" בכל תחנות ה- Usenet  ברשת. זו הייתה פעולה חסרת תקדים ברשת שהולידה ביקורת קשה מצד קהל המשתמשים. לא רק שרובם לא היו מעונינים בשירות שהציע החברה, אלא רוב המשתמשים הרגישו כי "קנטר & סיגל" ניצלו את הרשת לרעה.

כיום האינטרנט מוצף בחומרי פרסום (spam) כדוגמת "קנטר & סיגל". ההדדיות ששכנה בין החברות הבסיסיות שחברו ברשת לפיה לא מציפים את הרשת בדוא"ל ומידע זבלי - קרסה. רוב ספקי האינטרנט מספקים מסנני דוא"ל זבלי, אולם אין בנמצא מנגנון יעיל לסילוק התופעה ולהורדת עומס הפרסומות ברשת.

הסיבה למחסור במנגנון כזה נעוצה בעובדה שהאינטרנט בתצורתו היום, כמעט ולא מאפשר מעקב אחר מפיצי הודעות - אין רישום מסודר, כל מארח יכול להתקשר עם מארח אחר באופן אנונימי היות ורוב חיבורי האינטרנט הינם זמניים. ניסיון התחקות אחר מפיצי דוא"ל והודעות זבליים נכשל בגדול והיום פשוט למדנו לחיות אתם.

הלקח למתכנני P2P הינו הצורך ברישום ותיעוד משתמשים, לשם כך ניתן להשתמש בשיטות הצפנת זהות שונות, היות ולרשתות P2P יש פוטנציאל גבוהה להידבק בחולי הדוא"ל הזיבלי. על פי לקחי העבר למדנו כי חשוב להטמיע שיטות אלו מראש ברשת הנבנית, היות וניסיונות להתאים את Usenet למודל אשר עוקב אחר תנועת משתמשיו עלו בתוהו.

לעמוד  הבא לתחילת העמוד
לעמוד הבא 2 1 לעמוד הקודם