בשלהי
שנות ה- 2000 השתנתה התמונה. עם הגעת
Napster לתודעת
הציבור ובעקבותיה התפתחות והפצת טכנולוגיות P2P השונות, החלו המשתמשים
לנצל את כוח החישוב הזמין והיעיל ביותר הנמצא לאל ידם להשיג - מחשבם
האישי. באמצעות חיבור ישיר מחשב-למחשב, נוצרו קבוצות שיתוף ובעצם מנועי
חיפוש וריטואלים מבוססי מחשבים אישיים.
האינטרנט,
כפי שגובש בסוף שנות ה- 60 היה כבר ביסודו מערכת P2P . מטרת
ה- ARPANET הייתה לחלוק משאבי חישוב
ברחבי ארה"ב. האתגר בפרוייקט זה היה לשלב סוגים שונים של מיני-רשתות
קיימות עם טכנולוגיות רשתיות עתידניות וכאלו שעוד היו בשלבי פיתוח,
בתוך רשת משותפת אחת שתאפשר לכל מארח להיות משתתף
שווה.
המארחים
הראשונים ב- UCLA, UCSB, SRI :ARPANET ואוניברסיטת יוטה, היו
כבר לפני חיבורן ל ARPANET רשתות
חישוב עצמאיות בעלות נתונים פחות או יותר דומים. ARPANET חיברה
אותם יחדיו ביחסי אדון/עבד, אך בנגישות והרשאות שוות ליחידות הקצה.
עד סוף שנות ה-
80 יכלו בעיקרון כל שתי יחידות קצה באינטרנט, לשלוח מידע אחת לשניה.
רשת האינטרנט הייתה עד אז מעין כר מחקר לגופים שונים ולכן לא הזדקקה
להגנה מפני גורם כלשהו. המערכות והפרוטוקולים על גבי הרשת היו מעורפלים
וספציפיים מספיק כך שחדירות ופריצות למערכת היו בעיקרון חסרות תוחלת
ונזק.
ניצני
ה- P2P נראו
באפליקציות הקדומות - TELNET ו FTP שהיו
בעצמן אפליקציות שרת/לקוח. משתמש TELNET התחבר
למחשב-שרת בעוד משתמש FTP שלח
וקיבל קבצים מתוך שרת קבצים, אולם כשיושמו האפליקציות על רשת
מקומית, כל מארח ברשת יכל לבצע TELNET או FTP למחשב אחר ובימים אלו של
מחשבי מיני ומחשבי מיין-פריים השרתים שימשו כמשתמשים
ולהפך.
אם
כן אנו רואים כי בבסיסו, האינטרנט בנוי על שילוב רדיקלי של אפליקציות
P2P, אולם
במשך השנים הפך האינטרנט לבעל אופי שרת/לקוח.
נביט
כעת בשתי טכנולוגיות ידועות וישנות, המכילות בתוכן מרכיבים של
טכנולוגיית
P2P:
Usnet
מערכת
שנוצרה ב- 1979 ויישמה מודל לא ממורכז של שליטה במידע, אשר במספר דרכים
מהווה את אבי טכנולוגיות ה- P2P המודרנית כגון Gnutella ו FreeNet. באופן
בסיסי Usenet הנה מערכת שאיננה משתמשת
במערכת בקרה מרוכזת ובכל זאת מאפשרת העתקת קבצים בין מחשבים.
המערכת
התבססה על פרוטוקול בשם UNIX - TO - UNIX או בקיצור
UUCP.
Usenet
צמחה
מאותם שני משתמשים (האוניברסיטאות) לכדי מאות ואלפי אתרים. ככל שגדלה
הרשת, כך גדלו מספר הנושאים ומגוון ההודעות שיכלו להישלח. כיום משתמשת
Usenet בפרוטוקול
מבוסס TCP/IP הידוע
בשם - Network News Transport Protocol או בקיצור NNTP, המאפשר לשתי יחידות קצה על הרשת, לחפש קבוצות נושאים
ולהחליף הודעות על פי נושאים, במהירות וביעילות ובעצם פרוטוקול זה יצר
את "קהיליות החדשות" - NEWS
GROUPS.
הצטרפות לרשת
חדשות זו, מתבצעת באמצעות התקנת אפליקציה במחשב המשמשת להעברת המידע
ולקישור לרשת עם לפחות שרת חדשות אחד ברשת. האפליקציה בדרך כלל
מסופקת על ידי ספק האינטרנט של המשתמש. מנהל המערכת נותן פקודה לשרת
החדשות הנבחר, לתקשר באופן שוטף עם שרת החדשות של ספק האינטרנט ולעדכן
אותו בהודעות על בסיס שותף. כל אימת ששרת החדשות יקבל הודעה חדשה, הוא
יודיע לשרת של ספק האינטרנט על כך. השרת של ספק האינטרנט יקבל את
ההודעה ויעבירה למשתמש.
מנהל
הרשת או המשתמש יכולים לקבוע לאילו קבוצות מידע הם רוצים להשתייך וכן
זמני פקיעה של הודעות או סינון של מסרים מסוימים (לדוגמת מסרי סקס).
שליטה זו ניתנה למשתמשים בכדי לצמצם את נפח המידע שהם מקבלים היות ו
Usenet הפכה
לנתיב מידע עצום וענף.
Usenet
התפתחה
לאחת הדוגמאות המובהקות לאי-מרכוז ברשת. אין שום רשות או גוף מרכזי
האחראים או מנתבים את המידע ב- Usenet. הוספת
קבוצת דיון חדשה (NEWS GROUP) , כרוכה בתהליך דמוקרטי מחמיר המתרחש תחת קבוצת דיון
אחרת בשם - news admin . לאחר הצעת הקבוצה החדשה ב- news admin , כל משתמש בעל כתובת דוא"ל, יכול לשלוח
דוא"ל בו הוא מצביע בעד
או נגד הכנסת קבוצת הדיון ל- Usenet . אם ההצבעה אכן עוברת, נשלחת ברחבי Usenet הודעה על הוספת
הקבוצה החדשה.
היופי
ב- Usenet הוא שכל קבוצת דיון יכולה
לקבוע לעצמה סט היררכיות מקומיות אם תרצה בכך, אולם הרשת עצמה בכללותה
פועלת על פי רצונם הטוב ושיתוף הפעולה של
משתמשיה.
הפרוטוקול
המשמש את Usenet , מציע שיטה נהדרת למניעת הצפת מידע ברשת. לכל הודעה
שנשלחת מצורף כותר המתעד את מסלול העברת ההודעה, כך שכל שרת חדשות
ברשת, יקבל את ההודעה פעם אחת בלבד, כך נמנעת הצפת הרשת - על ידי סינון
מידע ממוחזר. Gnutella לדוגמא לא
משתמשת במערכת וידוא זהה ולכן תחנת קצה המשתתפת בחיפוש מידע ב
Gnutella ,יכולה לקבל את אותה
שאילתא מספר רב של פעמים.
אופייה
הלא-ריכוזי והפתוח של Usenet יכול
להוות גם מכשול לעיתים. Usenet הנה
סיפור הצלחה מחד בהיותה מערכת ששורדת בנוף האינטרנטי ובגדילתה העצומה
מאז 1979, אולם מאידך אי המרכוז והפתיחות של המערכת גרמו לפגיעה
בתועלתיות שלה, תוך הפיכתה למערכת "רועשת"
במיוחד.
DNS - Domain Name System
דוגמה
למערכת שעירבה טכנולוגיות P2P עם
מערך היררכיה מובנה.
DNS
תוכננה
ב- 1983 לתמיכה בכמה אלפי מחשבים שהיו חברים ברשת האינטרנט והותאמה
בהצלחה מרובה לתמיכה במאות מיליוני משתמשים, הנעזרים בה כיום. DNS
תוכננה
לפתרון בעיית שיתוף קבצים. בימים עברו, עבד האינטרנט על
כתובות IP בלבד.
קישורים בין כתובות IP לשמות
המארחים בימים אלו, נעשו על ידי קובץ בשם hosts.txt שהכיל
רשימת שמות מול כתובות. הקובץ הועתק והועבר תקופתית בין שרתי האינטרנט.
כאשר גדלה הרשת לא ניתן עוד לתחזק קובץ זה ופותחה מערכת DNS . זוהי
מערכת של שרתים, כאשר לכל "ממלכה" יש שרת
DNS משלה
ובמקרה של חיפוש אחר שם מסוים ברחבי הרשת, פונה המארח של המשתמש לשרת
ה- DNS ב"ממלכתו"
ומציג לו שאילתא - "אנא מצא את כתובת ה- IP של
שם אתר זה". אם מידע זה קיים ב- DNS המקומי,
הוא שולחו למארח ומאפשר יצירת קשר עם האתר, אם לא - מעביר ה- DNS המקומי
את השאילתא להיררכיה גבוהה יותר וכך הלאה, כל הדרך עד לשרת השורשי בעץ
ה- DNS האינטרנטי.
בהימצא השם, מוזן זיכרון המטמון של שרתי ה- DNS הנמצאים מטה
בהיררכיה תחת השרת בו נמצא המידע, לשם קיצור תהליכים במקרה של חיפוש
נוסף.
נשאלת
השאלה - היכן DNS ו P2P נפגשים?
ובכן, אלמנט משותף אחד
הוא שמארחים יכולים לשמש גם כשרת וגם כלקוח ולהציג שאילתות על פי
הצורך. אלמנט משותף שני הוא אפשרות של כל שרת DNS לשלוח שאילתא
לשרת אחר. למרות שבכדי לשמור על הסדר הטוב, משתמשים בהיררכיה מובנית
מראש, אולם בעיקרון "כולם יכולים לדבר עם כולם".
העומס
מחולק באופן כזה, שכל שרת DNS מתעסק הלכה למעשה, רק עם המשתמשים הרשומים
תחתיו.
קץ שיתוף הפעולה
ב-
12 באפריל 1994, נפרצו בפעם הראשונה גבולות האינטרנט והוא החל את צעדו
המסחרי הראשון. מרשת המושתתת על עקרונות של שיתוף פעולה בין מתכנתים
הבונים יחדיו מפעל אמין ויעיל, הפכה הרשת בעיקר לכלי פרסומי וממוסחר בו
כל אחד עושה כאוות נפשו. ביום זה הופיע הודעת פרסום יזומה ע"י חברת
"קנטר & סיגל" בכל תחנות ה- Usenet ברשת. זו הייתה פעולה
חסרת תקדים ברשת שהולידה ביקורת קשה מצד קהל המשתמשים. לא רק שרובם לא
היו מעונינים בשירות שהציע החברה, אלא רוב המשתמשים הרגישו כי "קנטר
& סיגל" ניצלו את הרשת לרעה.
כיום
האינטרנט מוצף בחומרי פרסום (spam) כדוגמת "קנטר &
סיגל". ההדדיות ששכנה בין החברות הבסיסיות שחברו ברשת לפיה לא מציפים
את הרשת בדוא"ל ומידע זבלי - קרסה.
רוב ספקי האינטרנט מספקים מסנני דוא"ל זבלי, אולם אין בנמצא מנגנון
יעיל לסילוק התופעה ולהורדת עומס הפרסומות
ברשת.
הסיבה למחסור
במנגנון כזה נעוצה בעובדה שהאינטרנט בתצורתו היום, כמעט ולא מאפשר מעקב
אחר מפיצי הודעות - אין רישום מסודר, כל מארח יכול להתקשר עם מארח אחר באופן אנונימי היות ורוב
חיבורי האינטרנט הינם זמניים. ניסיון התחקות אחר מפיצי דוא"ל והודעות זבליים נכשל בגדול והיום
פשוט למדנו לחיות אתם.
הלקח
למתכנני P2P הינו
הצורך ברישום ותיעוד משתמשים, לשם כך ניתן להשתמש בשיטות הצפנת זהות
שונות, היות ולרשתות P2P יש
פוטנציאל גבוהה להידבק בחולי הדוא"ל
הזיבלי. על פי לקחי העבר למדנו כי חשוב להטמיע שיטות אלו מראש ברשת
הנבנית, היות וניסיונות להתאים את Usenet למודל
אשר עוקב אחר תנועת משתמשיו עלו
בתוהו.
|