כפי שעולה מהדוגמה האחרונה, אנו מתעניינים כמעט אך ורק ביחסים בין התדירויות, וכמעט ולא בערכיהם המוחלטים. היחס שהכי קל לזהות אותו הוא יחס של 2:1, כלומר שתדירות של צליל אחד היא כפולה מזו של הצליל השני. במוסיקה אנו קוראים למרווח זה אוקטבה. זהו המרוח המפריד בין דו נמוך , לדו הגבוה שבא אחריו. מרווח זה הוא כה יסודי באופן שבו אנו תופסים צלילים, כך שאנו משתמשים באותו שם לשני צלילים בעלי תדירות שונה.
אם ניקח לדוגמה את הצליל "לה", התדירויות 55hz, 110 hz, 220 hz, 440 hz, 880 hz, 1760 hz כולן מייצגות את הצליל "לה" בגבהים שונים כשבין הופעה אחת של לה למשנה מפרידה אוקטבה.

חשוב לציין ששיטת הכיוון של התווים התפתחה והשתנתה במהלך ההיסטוריה של המוזיקה, מקורה הראשוני היה בחלוקת מיתר לשניים – בכך הכפילו את התדירות של תנועת המיתר פי שניים וכך גם גובה הצליל המופק עלה פי שניים ולמעשה כך "גילו" את האוקטבה.

עוד על שיטות הכיוון ניתן למצוא באתר : http://www.leeds.ac.uk/music/studio/rproj_swss/tuning/httoc.htm

עד כה עברנו על הקשר שבין התדירות לגובה של הצליל, אולם התדירות משפיעה גם על אלמנטים אחרים בתפיסה שלנו את הצליל. כלפי שכבר רמזנו בפרק על האמפליטודה, התדירות משפיעה על כמה חזק הצליל נשמע לנו. אם יש שני צלילים בעלי תדירויות שונות, אך בעלי אותה אמפליטודה בדיוק, לרוב הצליל הנמוך יותר ישמע לנו גם כחלש יותר.
אפקט זה נקרא פלטשר- מנסון, הכי נוח להסביר אותו בעזרת התרשים הבא:

ציר ה x מתאר את התדירות של הצליל, ציר ה y את האמפליטודה של הצליל, הקווים בתרשים מתארים את העוצמה של הצליל כפי שאנו תופסים אותה, כלומר שכאשר אנו נשארים על קו מסוים, ונעים בין תדירויות ואמפליטודות שונות, הצליל ישמע לנו באותה העוצמה. ניתן להסיק מן התרשים שבתדירויות נמוכות, צריך אמפליטודה יותר גדולה על מנת ליצור תחושה של אותה עוצמת צליל אצלנו. הסיבה לכך נובעת כפי הנראה מתהליך האבולוציה, מערכת השמיעה שלנו באופן טבעי מגבירה את התדירויות של מרכז טווח השמיעה, פחות או יותר הטווח שבו אנו מדברים, ובו היו נוהמים בעלי החיים שאיימו לטרוף אותנו. לגבי מי שיוצר צלילים ומוזיקה באמצעות מחשב, התרשים של פלטשר-מנסון הוא שימושי, כאשר יוצרים צלילים מלאכותיים.