שיטת Cell-ID (להלן: זיהוי תא) דומה מאוד לשיטת שידור-תא, אלא ששיטה זו היא ספציפית למשתמש ולכן מספקת את המיקום האמיתי של המשתמש.

בשימוש רגיל ברשת סלולרית, למען אופטימיזציה של יעילות הרשת, רוחב הפס של השידור, וכן של איכות השירות, על המפעיל הסלולרי לדעת איזה BTS הוא הקרוב ביותר לכל משתמש. כל שיחה יוצאת או נכנסת בה מעורב משתמש כלשהו מנותבת דרך אותו BTS, הקרוב ביותר. הדבר מתאפשר על ידי כך שממכשיר GSM מנוטרים עוצמות השידור ומספרי הזיהוי של ה-BTSים בסביבה, בכל פעם ששיחה מתקיימת, על מנת לקבוע איזה מאותם BTS הוא בעל עוצמת הסיגנל הגבוהה ביותר. דרך BTS זה יתבצעו שיחות, ואזור הכיסוי של התא מספק לנו מידע ראשוני אודות מיקומו של המשתמש.

אם ממכשיר קצה מסוים  נעשית שיחה, המידע על מיקומו מתעדכן בזמן-אמת ברשת. אם, לעומת זאת, המכשיר אינו פעיל (מצב idle), אז המידע אודות מיקומו האחרון של המכשיר יישמר ברגיסטר מיקום הבית (HLR –Home Location Register). על מנת לנטר את מיקום המכשיר, הרשת "תקרא" למכשיר ותבקש ממנו לבדוק את עוצמת האות בתאים השכנים ולדווח לה מהו מספר הזיהוי של התא בו הוא נמצא. מבחינה טכנית, הדבר נעשה ע"י פקודת ה-ATI (Any Time Interrogation), שירות רשת חכם.

מה עם דיוק השיטה? הדבר תלוי במבנה הרשת ובספק השירות, הדיוק יכול לנוע מ-10 קילומטרים (לדוגמא באזור הערבה בו נצאים התאים בבמרחק רב זה מזה, בשל צפיפות האוכלוסין הדלה) ל-150 מטרים (אם משתמשים ב-pico-cells אשר נפוצים באזורים בהם קיימת צפיפות אוכלוסייה גבוהה ואנטנות רגילות אינן מספיקות(.

שיפורים של Cell-ID

בנוסף לידיעה המשמחת באיזה תא נמצא המשתמש, ניתן לשפר את הדיוק של מדידת המיקום ע"י שימוש באחת מהטכנולוגיות הבאות: עוצמת שידור ו-הקדמת מדידת זמן (Timing Advance). שתי הטכנולוגיות נועדו לשימושים אחרים במקור ולא על-מנת לגלות את המיקום של משתמש הקצה, אך משמשות למטרה זאת, ללא צורך בשינויים בציוד הקיים ברשת ה-GSM.

בנוסף, קיימים שיפורים בסיסיים הכוללים חלוקת התא לפלחים המשפרים את הדיוק פי 3-4 מ Cell-ID רגיל.