בדומה להקדמת זמן, גם שיטה זו מטרתה להגדיל את הדיוק שמספקת שיטת זיהוי תא, ואינה שיטה עצמאית.

כפי שצוין בחלק הקודם, מכשיר הקצה מודד באופן רציף את עוצמת השידור מתחנות הבסיס הסמוכות לו על-מנת לשדר לרשת את מיקומו דרך תחנת הביסיס המשרתת אותו. הדבר מביא לכך שמכשיר הקצה ישתמש תמיד בתא בעל העוצמה הגבוהה ביותר, דבר המיעל את השימוש ברשת ומגביר את איכות השיחה על-ידי הקטנת כמות ההפרעות. באופן תאורטי, ניתן בעזרת מדידת עוצמת השידור הנעשית במכשיר, לחשב את מיקומו, באמצעות לקיחה בחשבון של קצב דעיכת האות ביחס ישיר למרחק בין תחנת השידור למכשיר הקולט.

אולם, ישנם מספר גורמים אשר מגבילים את אפקטיביות השיטה, היות ומרחק אינו הגורם היחיד המשפיע על עוצמת האות ונתיב הגל: אופי פני השטח בו משודר הגל (הרים, ים, וכו), וכן הנחתה באזורים מקורים (השפעת גודל וחומורי המבינה בו נמצא המכשיר) הם שני גורמים אשר השפעתם על מדידת העוצמה (להלן:RX ) היא משמעותית. ככל שהחומר ממנו עשוי מבנה צפוף יותר (בטון מול זכוכית לדוגמא) וככל שהשידור נעשה מקומה גבוהה יותר, דעיכת האות היא מהירה יותר והדבר משפיע על עוצמת קליטתו.

על מנת להשיג דיוק מדידה נכון במדידת המרחק המבוסס על עוצמת האות יש צורך לקחת את כל הגורמים הללו בחשבון. ישנם חישובים רבים מספור אשר מסוגלים לשקלל את כל הגורמים הללו אולם היעיל ביותר הוא יצירת מפת מדידות . על-ידי ביצוע מדידות בכיוונים ומרחקים שונים מתחנת הבסיס, יוצרים בסיס נתונים של עוצמות קליטה לכל BTS, ובשלב חישוב המרחק ניתן להשוות לטבלה זו.

שיטת חיושב עוצמת הסיגנל ידועה גם בשם תוצאות מדידת רשת (מד"ר? J).