במחשבים הראשונים מבנה הזיכרון היה שונה לחלוטין ממבנה הזיכרון כיום. הסיבה לכך היא שכאשר ניבנו המחשבים הראשונים עוד לא היו טרנזיסטורים.
לכן, הזיכרון הורכב בעצם מאוסף של נורות (שפופרות ריק) כך שנורה דלוקה יצגה את הערך 1, ונורה כבויה יצגה את הערך 0. כמובן שיש הבדל משמעותי מבחינת הגודל בין נורה לטרנזיסטור ולכן כמויות הזיכרון אליהם אנו רגילים כיום היו בבחינת חלום באותה תקופה.

בשנת 1952 הומצא במעבדות MIT זיכרון מסוג חדש - זיכרון ליבה (Core Memory). זיכרון ליבה הוא מטריצה של טבעות הניתנות למגנוט. כל טבעת ניתן היה למגנט בשני כיוונים וכך כל טבעת ייצגה סיבית. זיכרון הליבה היה פריצת דרך משום שהוא תפס פחות נפח באופן משמעותי מהנורות.

עם המצאת הטרנזיסטורים החל גידול ניכר בקיבולת הזיכרון שהוקצה למחשב והמשתמשים הביתיים זוכים מאז לעלייה קבועה בכמות הזיכרון בכל רכיב שהוא.

נתבונן לרגע בקיבולת של הזיכרון העיקרי. למי שהיה מחשב קומודור כמחשב אישי ודאי זוכר את השמות קומודור 64 וקומודור 128. המספרים מציינים את גודל הזיכרון העיקרי ב-KB - מספרים שאנו רגילים לראות בימינו ב-MB.

מחשבי ה-PC הראשונים שיצאו הגיעו כבר עם 256KB ולאט לאט הזיכרון עלה בהדרגה ובימינו הוא מגיע אף ל-128MB אצל המשתמש הביתי הממוצע.