בעיית הזכרון

בפרק הקודם עברנו על כמה מקום תופסת כל דגימה של צליל, כעת ננסה לראות כמה מקום צריך בשביל כל הצליל, ולמה המקום עשוי להוות בעיה.

נניח שיצרנו את יצירת המופת המוזיקלית שלנו בעזרת המחשב,וכעת אנחנו רוצים לבדוק כמה מקום היא צריכה לתפוס. אם נשתמש בגודל דגימה סטנדרטי של 16 ביט, המספק צליל באיכות גבוהה, וכן נשתמש בקצב הדגימה הסטנדרטי של 44.1 קילו הרץ, כלומר 44,100 דגימות בשניה.

16 ביט הם שני בתים (byte), ואם נניח שאנחנו עובדים בסטריאו אזי יש לנו שני ערוצים נפרדים ולכן יש 4 בתים לכל דגימה. נכפיל ב 44,100 דגימות בשניה ונקבל 176,000 בתים בשניה, או 176.4 קילובייט בשניה. נכפיל זאת ב 60 ונקבל 10,560 קילובייט, שהם בקרוב 10 מגה בייט.

כלומר, חוק אצבע טוב יהיה שדקת הקלטה היא בערך 10 מגה בייט, בשעה יש לכן כ 600 מגה בייט, שזה גם פחות או יותר גודל של CD (למעשה גודלו לרוב בין 700 ל 800 מגה בייט, תלוי ב CD).

עד כאן הכל טוב ויפה, אם כן איפה הבעיה? הבעיה מתחילה כאשר אנחנו רוצים ליצור בעצמנו את הצלילים. כפי שכבר רמזנו בפרק של הצבע, (וגם נרחיב על כך בהמשך) התדירות הבסיסית של הצליל היא אינה היחידה, צליל אמיתי, עשיר,מורכב לרוב מעוד עשרות תדירויות המשפיעות על הצבע שלו.

כאשר יוצרים צלילים במחשב ניתן ליצור כל תדירות בנפרד ואז לחבר אותן יחד. אולם כאשר מכפילים את הגודל של הזיכרון הנדרש בכל התדירויות השונות, רואים שעשויה להווצר בעיה של צריכת זיכרון. אנו נעסוק בכך יותר לעומק בפרק של הסינטזה.