אז במה נבדלת התפיסה שלנו את עוצמת הצליל, מההגדרה הפיזיקלית של האמפליטודה של הצליל ? ניתן לסמן שני הבדלים עיקריים:
ראשית, התפיסה שלנו היא לוגריתמית ולא ליניארית. כלומר השמיעה היא יחסית. כאשר אנו שומעים שני צלילים, אנו שומעים פי כמה אחד יותר חזק מן השני, ולא בכמה אחד יותר חזק מן השני. בגלל שאנו תופסים את השינוי היחסי, באולפנים של הקלטות, וביצירה של מוזיקה ממוחשבת נשתמש במידה של דציבלים db המבטאת למעשה log של האמפליטודה. כאשר אנו משתמשים באמת המידה של דציבלים, כל גידול של 10 דציבלים ישמע לנו חזק פי שניים.

בטבלה המצורפת יש אמות מידה של עוצמה הן בדציבלים והן בוואט למטר מעוקב:

מקור	עוצמה בדציבלים	עוצמה - בוואט למטר מעוקב
תחילת גבול השמיעה	0 dB	1*10^(-12) W/m^2
רשרוש עלים	10 dB	1*10^(-11) W/m^2
לחישה	20 dB	1*10^(-10) W/m^2
שיחה רגילה	60 dB	1*10^(-6) W/m^2
כביש עמוס	70 dB	1*10^(-5) W/m^2
שואב אבק	80 dB	1*10^(-4) W/m^2
תזמורת גדולה	98 dB	6.3*10^(-3) W/m^2
מקומות קדמיים בקונצרט רוק	110 dB	1*10^(-1) W/m^2
גבול הכאב	130 dB	1*10^(1) W/m^2
המראה של מטוס קרב	140 dB	1*10^(2) W/m^2
ניקוב מידי של עור התוף	160 dB	1*10^(4) W/m^2

שנית, מערכת השמיעה שלנו (או יותר נכון, הדרך שבה אנחנו תופסים צלילים) מגבירה צלילים בתדירויות מסוימות כך שלעיתים אם יש שני צלילים בעלי אמפליטודות זהות, ותדירויות שונות אחד מהם ישמע לנו יותר חזק מן השני. אפקט זה נקרא פלטשר מנסון, ואנו נדגים אותו יותר לעומק בפרק של התדירות.