בעיות של זכויות יוצרים ופתרונות אפשריים

מרגע שקבציי mp3 הפכו פופולאריים, התחילו כבר אז לעלות מחלוקות לגבי השימוש בהם. על ידי העתקת דיסקים לזיכרון של המחשב בפורמט של mp3, למאזינים היו קבצים קטנים וקומפקטים שהיו ניתנים להאזנה על המחשב שלהם או על שאר נגני mp3. בשל עובדה זו, המרת שירים לקובצי mp3 של הלהקות או הזמרים האהובים על המאזינים, הפכה לפעולה מאוד פשוטה, פיזית או וירטואלית על פני הרשת. כבר בנקודה זו, שאלת החוקיות של זכויות היוצרים החלה תופסת תאוצה.

mp3.com היה האתר הראשון שלמעשה החל את רעיון שיתוף הקבצים. הרעיון היה לשים שרת ברשת, ואז כל אחד אז יכול להעלות שיר ולאחסן אותו שם. משתמשים אחרים פשוט יכולים להתחבר לשרת זה ולהוריד ממנו שירים. אולם אז הגיע Napster. Napster אופיין ביכולת להוריד שירים למחשב שלך, כמו גם לתת לאחרים להוריד שירים מהמחשב שלך אליהם. טכנולוגיה זו גם ידועה כיום כשיתופיות P2P (peer to peer). וכך, מה שהיה נהוג להיות פעולה קטנה בין חברים, נהפך לקהילת מחפשי קבציי mp3 עולמית.

כעת ננסה לדמיין מה קורה אצל המשתמש הממוצע בתוכנה זו: אחרי שימוש לא רב בתוכנה הוא מבין את הפוטנציאל שיש בה – מוריד את כל השירים שהוא רוצה למחשב האישי שלו, וכך אינו זקוק וחוסך כסף רב בקניית הדיסק החדש של Metallica, לדוגמא, שבמילא יהיה כולו ברשת תוך זמן קצר. האופן האמיתי בו מתרחשים העניינים הוא שעבור משתמשי Napster, מספיק שרק אדם אחד יקנה את הדיסק החדש והמקורי, וכל השאר פשוט מחכים בסבלנות עד שיעולו השירים אל הרשת על מנת להוריד אותם.

זו הסיבה למה להקת Metallica החליטה לזהות את 335,435 ממשתמשי Napster, אשר הורידו ללא רשות הלהקה את השירים שלה, ולחסום מהם לשתף משתמשים אחרים. הדבר כצפוי הביא לתגובות נרחבות בעד ונגד. אחד מאלה שתמכו בצעד של הלהקה, הקים אתר לאיסוף תרומות על מנת "לכסות" את ההפסדים שהלהקה טוענת שהפסידה בשל ההמרה של השירים לרשת. מול אתר זה הוקם אתר נקמה, שם ניתן למצוא כל קובץ mp3 אפשרי שקשור ללהקת Metallica, והוא נועד כמובן למטרת פיזור ברשת.

הוויכוח, רובו ככולו, רוכז בקרב הצרכנים העיקריים בתוכנה - הסטודנטים. וזאת למרות העובדה ש- 40% מהאוניברסיטאות אסרו על השימוש בתוכנה זו. אולם מאחר שהסטודנטים יותר חשופים לטכנולוגיה,יותר אוהבים מוסיקה והאוניברסיטות עצמן השקיעו הרבה כסף ומאמצים להעלות את רמת מהירות האינטרנט – מכל הסיבות אלה לצד שלהם היה קול רציני בוויכוח.

במהירה וכצפוי, החליט איגוד תעשיית המוסיקה לתבוע את Napster על סחר בסחורה פרטית ששייכת רק לה. בסופו של סיפור, לאחר משפט ידוע ומדובר הצליחה תעשיית המוסיקה לסגור את Napster, בעיקר בגלל שבשל הטכנולוגיה של Napster היה את מי לסגור – היה שרת אינדקס מרכזי שתפקידו לרכז ולקשר בין המשתמשים -ואותו היה ניתן להוריד פיזית. אולם עיקרון Napster מעלה שאלות רבות לגבי פעילות שיתוף הקבצים בין המשתמשים: למי שייך השיר – לאומן לחברת התקליטים או שמה השיר הוא של הציבור כולו מרגע שהשיר עבר עיבוד לקובץ דיגיטלי? השאלה שמתבקשת: ברגע שאומן מקליט שיר, במה בדיוק מתבטאת הבעלות שלו עליו? נחדד את השאלה – כאשר Metallica מקליטה שיר, האם יש לה את הזכות להחליט מי בדיוק יהיה זכאי לשמוע את השיר שלה או לא? האם יש לה את הזכות להחליט מי יוכל למכור את השיר שלה ומי לא? והאם את שניהם יחד? שאלה נוספת: כאשר הצרכן קונה את הדיסק המקורי, במה מתבטאת בעלותו על הדיסק ושימושו הפרטי בו?

על פי טענת תעשיית המוסיקה הצרכן קונה את הזכות להקשיב לדיסק לבדו. השאלה המתבקשת מה קורה עם הזכות להשמיע זאת ברבים, ומה מוגדר כהשמעה ברבים: האם במשפחה באירוע משפחתי מוגדר השמעה ברבים? או שאולי במסיבה? או אולי העמדת הקובץ ברשת האינטרנט? האם האדם שרכש את הדיסק בעצם הבעלים היחידים ועל ידי כך הוא עצמו עובר על החוק ברגע שהוא מעלה אותו לרשת? ובהנחה שהרוכש הוא הבעלים היחידים – אז אולי כאשר יקרה משהו לדיסק (ישבר או יתקלקל) הרוכש זכאי לדיסק חדש בחינם, כי הרי הוא רכש את הזכויות להקשיב לדיסק. הדילמות האלו העסיקו את אמריקה והעולם כולו במהלך המשפט וגם אחר כך.

Napster מצידה ניסתה לנצל את הפרצה בחוק של זכויות היוצרים, שמאפשרת לחברים לשתף במוסיקה שלהם את חבריהם. הרעיון שמאחורי הטיעון שלהם הוא שכל המשתמשים שלהם פשוט משתפים את חבריהם עם השירים שלהם שנמצאים על הדיסק הקשיח האישי שלהם. אולם כאמור בית המשפט לא קיבל את טיעונים אלה וסגרה את Napster. אולם זה נתן לה בימה על מנת להוכיח את הרעיון שלה, ואת הזמן על מנת לגדול לחברה בממדים גדולים.

 לא הרבה זמן לאחר שחיסלו את Napster קמו מתחרים חדשים ואלטרנטיביים שמאפשרים למשתמשים להחליף לא רק קבצי מוסיקה, אלא גם סרטים, תוכנה, תמונות, מסמכים וכל דבר שניתן להמירו לאפסים ואחדים – כל צורה דיגיטלית שהמחשב מבין וניתן לשלוח ברשת.

החברות החדשות מוציאות טכנולוגיות חדשות ואלטרנטיבות אשר מקשות על תעשיית המוסיקה או שעובדות בצורה חוקית לחלוטין. שיפור של טכנולוגיית P2P (peer to peer) ברשתות שיתופיות הקבצים כגון Gnutella, מאפשר את שיתופיות ללא שרת אינדקס מרכזי, ובלתי אפשרי לעקוב אחר כל המשתמשים. Morpheus שהייתה החלוצה הראשונה בטכנולוגיה זו זכתה במירב המשתמשים המאוכזבים של Napster.

חברות נוספות עובדות בצורה חוקית לחלוטין על ידי קניית זכויות השידור מחברות התקליטים. בדרך כלל מדובר בעצם בתחנות רדיו online באינטרנט. המשתמש נכנס לאתר ובורר לו איזה סגנון לשמוע או פשוט מחפש שיר ספציפי. יש חברות שקונות זכויות של שירים אף להורדה – בדרך כלל מדובר בחברות שיידרשו בסופו של דבר תשלום עבור שימוש באתר שלהם. צורה חוקית להורדת מוסיקה ניתן למצוא ב- PressPlay.

דרך חוקית נוספת היא קידוד בפורמטים מיוחדים המאלצים הפצה חוקית. לדוגמא פורמט .WMA

תכנים שקודדו ב WMA בדרך כלל כוללים בתכונה של מוצר בשם Microsoft Windows Media Rights Manager שמסתייע באפליקציה של DRM (Digital Rights Management), כך שקבצים שמקודדים ב-DRM לא יכולים להיות מנוגנים ללא מפתח. מפתח זה מפענח את הקוד הסודי, והוא מסופק רק על ידי רישיון משתמש. משתמש רוכש רישיון על ידי רישום התכנים שהוא רוצה אצל המפיץ או היוצר שלהם. על ידי שיטה זו ניתן לאבטח את התכנים שלך לפני שהם מופצים באינטרנט – כלומר ניתן לשמור על זכויות היוצרים שלך.

OpenMG גם היא טכנולוגית מיגון הפרת זכויות יוצרים (שפותחה על ידי חברת Sony), שמאפשרת הקלטה והשמעת הקלטה של מוסיקה דיגיטלית על המחשב האישי. מרגע שהמידע (של המוסיקה הדיגיטלית) מקודד ומוקלט לכונן הקשיח של המחשב האישי, טכנולוגיית ה- OpenMG מתירה להשמיע את ההקלטה על המחשב וגם תומכת בהתקנים נוספים אך מונעת הפצה לא מורשת. המטרה העיקרית של טכנולוגיית ה-OpenMG היא ליצור את הסביבה המתאימה כך שכמה שיותר מוסיקה באיכות גבוהה תוכל להיות מופצת, אך בצורה חוקית בלבד. ולכן טכנולוגיה זו עומדת בסטנדרטים של SDMI (Secure Digital Music Initiative). OpenMG Jukebox זוהי האפליקציה שדרכה מערכת ה-OpenMG מקודדת ומנהלת את הורדת קבצי המוזיקה למחשב האישי תוך שימוש בשירות ה-EMD (Electronic Music Distribution). למערכת יכולות הקלטה והמרה מהדיסק האישי שלך (CD) וייבוא של קבצי מוסיקה קיימים.