על מנת לשלב את מדידות העוצמה עם מדידת המיקום, יש צורך להשתמש ב-STK. הדרישות על מנת לממש זאת בשיטת זיהוי תא (Cell ID-STK) הן פשוטות יחסית. מכשירי הקצה הרשומים במערכת צריכים להיות מצויידים בכרטיס SIM מתוכנת עם תוכנה היודעת לחשב את מיקום המכשיר.

התוכנה מאפשרת למכשיר לחשב, לגלות ולשדר את מדידת עוצמת ה-BTS (ראה נושא קודם) לרשת באמצעות הודעת SMS. המידע הזה משולב עם המידע הידוע על מספר הזיהוי של התא והמידע שנמצא ב-HLC, וכך ה-GMLC מחשב את קוארדינטות ה-XY של מכשיר הקצה.

ערכת SIM מאפשר למפעיל הסלולרי לספק למנויים שירותים ערך-מוסף שונים ע"י תכנות מרחוק, כך שניתן לעדכן בקלות את חבילת השירותים אותה מקבל המנוי. השילוב המתואר לעיל של Cell-ID ו-STK הוא אחת מהדרכים המידיות בהן ניתן לאפשר שירותים מבוססי מיקום. למעשה, הרשת יודעת את נתוני ה-Cell-ID ואילו ה-STK מאפשר את מדידות עוצמת הסיגנל (RX). כך נעשה גם בארץ, בשלבי הניסוי הראשונים ברשת אורנג'.

ניתן לחשוב ששיטה זו היא, אם כן, אידיאלית, אולם חסרונותיה הם רבים:

רוב כרטיסי ה-SIM המשווקים סובלים משני חסרונות:

1. הם אינם ניתנים לתכנות מרחוק
2. כדי לחסוך בעלות הבסיסית של המכשירים, שווקו רוב מכשירי הקצה עם כרטיסי SIM שאינם ניתנים כלל לתכנות משום שהזכרון על-גבי הכרטיס מוגבל.

כתוצאה, על-מנת לאפשר שימוש רחב היקף של STK יש להחליף לרוב מכשירי הקצה את כרטיסי הSIM. ההחלפה היא אמנם פשוטה ומיידית אך עצם הקריאה למנוי להחליף משהו במכשירו – מונעת מפתרון זה להיות אידיאלי. גם אם יוחלפו רוב הכרטיסים, הרי שסבירות גבוהה שלא יוכלו להיות מתוכנתים מרחוק.

חסרון נוסף בעניין זה הוא שעל מנת לשלוח את הנתונים על גבי מדידת הRX, המכשיר שולח SMS בצורה שאינה שקופה למשמתמש, דבר הפוגם בשימוש התקין במכשיר.