בגדול ניתן לומר שישנן שתי שיטות עיקריות לדחיסת תמונה:

• הראשונה - מציאת חזרה על פטרנים בתמונה. לדוגמה אם 30% מהתמונה הינם שמיים כחולים ניתן להגדיר לפיקסלים בגוונים דומים שהם אותו הדבר ולחסוך בכך ביטים של זכרון יקרי ערך. אולם בדרך זו ניתן להקטין את הקובץ במקסימום 50%
• השניה - השמטת מידע לא חשוב. שיטה זו מורכבת יותר מהראשונה והיא מתבססת על כך שישנם פרטים שהמצלמה קולטת אך העין האנושית לא יכולה להבחין בהם.

מאפיין נוסף של הדחיסה הינו איבוד או אי איבוד של נתונים, ישנן שיטות דחיסה "מאבדות" (lossy) וכאלה שאינן מאבדות.

בדחיסה לא מאבדת (lossless compression) ניתן לשחזר במלואו את המידע, כך שאיכותה תהיה זהה למקור. דחיסה מסוג זה איננה מספיקה (בממוצע נקטין את הקובץ לשליש מגודלו המקורי) ומשתמשים בה בעיקר בתמונות בהם האיכות חשובה מאוד (למשל תמונות מטלסקופים בחלל או לווינים). טכניקה נפוצה לדחיסה לא מאבדת הינה LZW - Lempel-Ziv-Welch , והיא בשימוש בפורמטי דחיסה כגון GIF ו TIFF. אלגוריתם הדחיסה עצמו הנו מסובך מאוד, ובנוי על מטדולוגיה של קידוד ופיענוח, לאלו מבניכם שרוצים מידע מעמיק על האופן בו הוא פועל הקישור הבא מסביר בפרוטרוט את אלגוריתם ה-LZW ואף מציע התנסות אינטראקטיבית לביצועו.

בדחיסה מאבדת ככל שרמת הדחיסה יותר גדולה כך נאבד יותר ויותר פרטים מן התמונה, בד"כ, בהתבוננות בתמונה, לא ניתן להבחין באובדן הנתונים אולם אם נגדיל את התמונה ניתן יהיה להבחין בכך. הטריק הנו להיפטר מעודף מידע שהעין האנושית לא תבחין בחסרונו. פורמט הדחיסה המאבדת הנפוץ ביותר הנו ה JPEG, בפורמט זה ניתן להגדיר את רמת הדחיסה הרצויה למשתמש ובכך לשלוט באיכות התמונה, כיום מרבית המצלמות תומכות בהגדרת רמת הדחיסה.

בחלק מן המצלמות ניתן לבחור את רזולוציית התמונה, במקום לבחור רמת דחיסה. כמובן שבחירת רזולוציה נמוכה גוזרת גודל קובץ קטן ואיכות תמונה פחות טובה.