עמוד הבית -> דחיסת תמונה - תקנים

לכל אחת משיטות הדחיסה שראינו עד כה יש כמה גרסאות, וכמובן שקיימות שיטות דחיסה נוספות. הן המגוון הרב של השיטות הללו והן השימושים האפשריים לדחיסה, מחייבים קביעה של תקני דחיסה. קביעה זו נדרשת, כדי שכל טלוויזיה דיגיטלית תוכל להציג תמונות דחוסות, המשודרות מכל תחנה שהיא. החלת תקני הדחיסה חיונית על מנת שנושא זה ייצא מתחומי המעבדה אל היישומים בשטח, שרבים מהם אינם אפשריים ללא דחיסה. צורת הדחיסה נקבעת לפי מאפייני היישום המיועד. ישנם ארבע נקודות מבט עיקריות לכך:

1. תכונות התמונה - דחיסת תמונה בינארית (למשל לשם פקס) שונה לגמרי מדחיסה של תמונת רמות אפור, ואף יותר מכך - מדחיסה של תמונה צבעונית. בנוסף, דחיסת רצף של תמונות וידאו (למשל, לצורך שידורי טלוויזיה) מוסיפה קושי נוסף לדחיסה של תמונה בודדת. לכל סוג תמונה יש מאפיינים ייחודיים, ועל פיהם יש לבנות את הדחיסה המתאימה.
2. תכונות התווך, שבו מועברת או מאוחסנת התמונה, קובעות את יחס הדחיסה הנדרש. לדוגמה, רמת הדחיסה הנדרשת לשם העברת תמונת וידאו בקו טלפון רגיל גבוהה הרבה יותר מזו הנדרשת לשידור טלוויזיה באוויר או בכבלים.
3. השימוש המיועד בתמונה הוא זה שקובע באיזו מידה ניתן לפגוע באיכותה בתהליך הדחיסה עצמו. לדוגמה, בדחיסת תמונות רנטגן לשימוש רפואי אסור לגרום לאיבוד של מידע כלשהו. בדחיסת תמונות טלוויזיה הדרישה הזו פחות חזקה, ולכן ניתן לקבל יחסי דחיסה גבוהים בהרבה.
4. המהירות הנדרשת לדחיסה ופריסה קובעת עד כמה תהיה מורכבת חישוביות האלגוריתם של הדחיסה, מהי מידת השימוש בחומרת דחיסה ייעודית (בהשוואה לתוכנה) וכן את מידת האסימטרייה שבין זמן הדחיסה, שעלול להיות ארוך יחסית, לזמן הפריסה, שחייב להיות קצר, כדי שיהיה ניתן לספק פריסה בזמן אמת.

פיתוח תקני הדחיסה החל בשנות השמונים ומאז הוא נמשך. התקנים העיקריים שבשימוש כיום ואלו שיופעלו בעתיד מובאים להלן:

בהתחלה פותחו תקנים לדחיסת תמונות בינאריות, וזאת בעיקר לצורך שידורי פקס. תקן זה, המבוסס של שיטת RLE, ניתן ליצרנים אפשרות לבנות מכשירים שיוכלו לתקשר זה עם זה, ללא תלות ביצרן המכשיר ובביצועיו. כתוצאה מכך, תפוצת המכשירים עלתה במהירות ומחירם ירד בהתאם, וכיום ניתן למצוא אותם כמעט בכל בית פרטי ומשרד. דחיסת תמונות רמות אפור וצבע היא תהליך מורכב יותר, ולכן פיתוח השיטות והתקנים לדחיסת תמונות כאלו לקח כמה שנים נוספות. בתהליך זה המטרה היתה להגיע לתוצאות אופטימליות ככל שאפשר, ולכן נבחנו מספר שיטות. בשנת 1990 פורסם תקן JPEG לדחיסה של תמונות וידאו בודדות, ואחריו גם תקני CCITT H.261 ו-MPEG לדחיסת וידאו חי. החלת תקנים אלו פתחה פתח ליישומים רבים של וידאו דיגיטלי.