הרעיון שניתן לבצע אחת ולתמיד את מלאכת הבנייה ההנדסית, כך שפתרון בעיות חדשות יצריך רק עבודת נייר, היה מלהיב. כמובן, לנגד עיני טיורינג עמד כדגם ניסיונו בעבודתו בבלצ'לי פארק, שם נתקל באופן דחוף במכונות שעוסקות בחישובים בלתי מספריים ומגוונים. טיורינג הרחיב בדבריו את תחום הפעולות האפשריות בצורה דרמטית כשהשתמש בדוגמאות מרחיקות לכת. הדוגמה האחרונה היתה :

במצב נתון של הכלים על לוח השחמט, המכונה תהיה מסוגלת ליצור רשימה של כל "הצירופים המנצחים" לעומק של שלושה מהלכים של כל אחד מהצדדים. זה לא שונה מן הבעיה הקודמת, אבל עולה השאלה "האם המכונה מסוגלת לשחק שחמט?" אפשר לגרום די בקלות לכך שהיא תשחק בצורה די גרועה. זה יהיה גרוע כי שחמט דורש אינטליגנציה. בראשית הסעיף הזה [כלומר כשתיארנו את התכנות], אמרנו שיש להתייחס אל המכונה כאילו אין לה שום אינטליגנציה. אולם, יש סימנים לכך שאפשר להביא לידי כך שהמכונה תגלה אינטליגנציה, עם הסיכון שהיא תעשה טעויות חמורות פה ושם. אם מקבלים את האפשרות הזאת אז סביר להניח שניתן לגרום לכך שהמכונה תשחק שחמט טוב מאוד.

לניסוח הזה של רעיונותיו יש חשיבות מכרעת, והוא מלמד שב- 1945 טיורינג כבר האמין שתחום הפעולות הניתנות לחישוב רחב במידה המספיקה לכלול בו התנהגות אינטליגנטית.

במשך שנה שלמה בנה טיורינג תוכניות לארגון מעשי של מרכז מחשבים מודרני, עם ספרייה של שגרות, ובקרה ממסופים רחוקים, כשהוא שואב מן הניסיון שרכש בבלצ'לי פארק את בטחונו בשיתוף הפעולה בין מתמטיקה, הנדסה ומנהל. אולם, על אף שתוכניתו התקבלה באופן רשמי, לא מהרו לגשת לביצועה; המכונה המתוכננת שלו (שהיתה אמורה להיות בעלת קיבולת אחסון של 32kbyte) נחשבה שאפתנית מדי. להיטותו לדבר בגלוי על בניית מוחות הביכה את אנשי המעבדה הלאומית לפיזיקה, והם ראו בו נטל ולא נכס. ב- 1947 הוא יצא לשנת שבתון ועבר לקיימברידג'.