למרות שבמקור פרוטוקול MIME פותח עבור תוכנות דואר-אלקטרוני, הוא "אומץ" גם על-ידי דפדפני Web, שתומכים במגוון סוגי MIME. תכונה זו מאפשרת לדפדפנים להציג על המסך או להדפיס קבצים שאינם בתסדיר HTML. בכל פעם שדפדפן מבקש דף מהשרת, הוא שולח לו רשימה של סוגי הנתונים שבהם פרוטוקול ה-MIME שלו תומך. השרת יודע כיצד למפות את סוגי הנתונים ואת סיומות הקבצים לסוגי הנתונים הסטנדרטיים של פרוטוקול MIME.
כאשר השרת ממלא את הבקשה, הוא שולח תגובה ללקוח. השרת מנסה לשלוח רק את סוגי הנתונים בהם פרוטוקול ה-MIME של הדפדפן תומך. תחילה, השרת בודק באילו סוגי נתוני MIME הלקוח שלו תומך. לאחר-מכן הוא שולח לו את התיאור של סוג הנתונים אותם הוא עומד לשלוח, ורק לבסוף הוא שולח אליו את הנתונים עצמם.
הדפדפן והשרת כוללים את המידע לגבי סוגי הנתונים בכותרות (Headers) שהם שולחים האחד לשני. השדה שמוקדש לסוג התוכן
(Content-Type) מתאר את הנתונים שגוף המסר מכיל. שדה זה מתאר את הנתונים בצורה מדוייקת. יש לכך חשיבות רבה, כיוון שעל-פי תיאור זה מופעל מנגנון שמאפשר לדפדפן להציג למשתמש את הנתונים בצורה הולמת. שדה זה מכיל מזהים של סוג התוכן ותת-סוג התוכן (Sub-Type). לעיתים מתווספים לתת-סוג התוכן פרמטרים.
סוג התוכן מצהיר על סוג הנתונים הכללי של המידע. כלומר האם המידע הוא מסוג תמליל, תמונה, קול, וידיאו, מסר, יישום או שילוב של מספר סוגי נתונים. תת-סוג הנתונים מפרט מהו התסדיר המדוייק של הנתונים. לדוגמה, אם סוג הנתונים שהוגדר הינו תמונה, אזי תתי-הסוגים שיכולים להיות מוגדרים הינם GIF, JPEG, וכדומה. הפרמטרים מספקים מידע עזר, שאולי יידרש עבור סוגי נתונים מסויימים.