התפתחות הטכנולוגיות TDOA ו-AOA היתה עד כה כמעט בארה"ב בלבד, שם השילוב של שתי הטכנולוגיות נותן רמות אופטימליות של דיוק. מדוע דווקא בארה"ב? בעיקר בשל חוקי ארה"ב המגבילים והדורשים דיוק רב תוך זמן קצר.

מערכות AOA מודדות את הזווית, או הכיוון, אשר ממנו מגיע אות ה-RF לתחנת הבסיס. כאשר הסיגנל מגיע למספר תחנות בסיס, נותן השילוב של מדידות הכיוון מכל תחנה, ביחד עם מיקומי התחנה, את הנקודה בה נמצא המכשיר. אם כן, על הסיגנל להגיע ל-2 תחנות בסיס לפחות על-מנת שניתן יהי לחשב את המיקום, אולם 3 תחנות ומעלה מועדפות. למעשה, בעזרת מדידות מ-2 תחנות בלבד יכול להיווצר מצב בו המכשיר נמצא בדיוק על הקו בין שתי הנקודות ואז לא נוכל לדעת את מיקומו.

בדומה, מערכות TDOA מודדות את הפרשי הזמן היחסיים שלוקח לסיגנל להגיע למספר תחנות בסיס שונות. מהירות סיגנל RF היא ידועה הרי (מהירות האור) וכך ניתן לחשב את המרחק מכל תחנת בסיס. ע"י "ציור" קשת ברדיוס של המרחק שחושב מכל תחנה, ושילוב של הקשתות הללו, ניתן להכריע היכן ממוקם המכשיר.

למעשה, TDOA היא שילוב של מספר מדידות TOA שונות ועשיית טריאנגולציה ביניהן. מדידות TOA מבוססות על מדידת פולס הגישה (Access Burst) הנשלח ממכשיר הקצה. פולס זה מיוצר ע"י כך שמכריחים את המכשיר לבצע נסיון גישה ל-BTS בעל עוצמה חלשה יותר, כשידוע מראש שנסיון זה יכשל.

יישום שיטות TDOA ו-AOA מחייב שינוי כלשהו בכל תחנות הבסיס ברשת הסלולרית, על מנת שיוכל לחשב, לקלוט ולעבד את מידע המיקום לקוארדינטות XY. בנוסף, יחידות LMU צריכות להיות מותקנות בסמוך לתחנות הבסיס, או לחילופין אנטנות חכמות (בעלות LMU משלהן).

יתרונות וחסרונות

יתרונות:

1. אין כל צורך בשינויים כלשהם במכשירי קצה – כל משתשמי הרשת יכולים להנות משירותים מבוססי מיקום.
2. לוח הזמנים של השינוי תלוי לגמרי במפעיל הסלולרי ולא בצורך לשכנע את מנוייו לבצע שינוי במכשיר.

חסרונות:

1. מחיר גבוה של שינוי חומרה ותשתית
2. TDOA יוצר עומס רב על המערכת בשל ההכרחה של המכיר לבצע את הגישה לתאים רחוקים (Asynchornous hand-over).
3. הדיוק אינו אחיד ותלוי בקירבה בין האנטנות ובכמות ה-BTS באזור המשתמש.
4. אין כמעט כל נסיון מסחרי אמיתי במערכות אלו באירופה.