לכן הפעולות הפשוטות צריכות לכלול :

(א)    שינויים של הסמל על אחד מן הריבועים הנצפים.

(ב)    שינויים של אחד הריבועים הנצפים לריבוע אחר בתחום המרחק של L ריבועים מאחד הריבועים שנצפו מקודם.

ייתכן שחלק מן השינויים האלה יהיה כרוך בהכרח בשינוי של המצב המנטלי. הפעולה הבודדת הכללית ביותר חייבת, אם כן, להיות אחת מן הפעולות הבאות :

(א)    שינוי אפשרי (א) של סמל עם שינוי אפשרי של מצב מנטלי.

(ב)     שינוי אפשרי (ב) בריבועים נצפים, ביחד עם שינוי אפשרי של מצב מנטלי.

הפעולה המתרחשת בפועל נקבעת, כפי שכבר הוצע [לעיל], על-פי המצב המנטלי של המחשב והסמלים הנצפים. הם הקובעים, ביתר דיוק, את מצבו המנטלי של המחשב אחרי ביצוע הפעולה.

וטיורינג ממשיך ואומר : "עכשיו אפשר לבנות מכונה שתבצע את העבודה של מחשב זה" – כלומר, לתאר מכונת טיורינג שתעשה את העבודה של ה"מחשבן"  (calculator) האנושי הזה. בגלל החשיבות שתהיה לעובדה זו בעתיד, יש להדגיש כאן שטיורינג לא העלה בשלב זה את השאלה אם השכל האנושי מסוגל לבצע פעולות שאינן ניתנות לתיאור כחישובים שהם עיבודי סמלים – computations.

הצגה כזאת של ניתוח הפעילות המנטלית בחזית הדיון היתה נועזת ומאד לא מקובלת בקרב מתמטיקאים. טיורינג הוסיף לה טיעון פחות שנוי במחלוקת :

...אנחנו נמנעים מהכנסת "המצב המנטלי" על ידי כך שאנו דנים בצד-שכנגד שלו, הצד היותר פיזי ויותר מוגדר. המחשב תמיד יכול להפסיק פתאום את העבודה, להסתלק, לשכוח מכל העניין, ולחזור מאוחר יותר ולהמשיך במקום שהפסיק. אם הוא עושה את זה, הוא חייב להשאיר פתק עם הוראות
(כתובות בצורה תקנית זו או אחרת) המסביר איך צריך להמשיך בעבודה. הפתק הזה הוא הצד-שכנגד של "המצב המנטלי". נניח שהמחשב עובד בצורה מקוטעת עד כדי כך שהוא לא מבצע אף פעם יותר ממהלך אחד בישיבה אחת. פתק ההוראות חייב לאפשר לו לבצע צעד אחד ולכתוב את הפתק הבא. מצב ההתקדמות של החישוב בכל שלב נקבע לפיכך באופן מלא על ידי פתק ההוראות והסמלים שעל הסרט...