המשבר

ב- 1950 לטיורינג כבר היה תחום מרגש חדש של התעניינות.

 טיורינג התעניין בגוף שבטבע כפי שהתעניין במוח; הניסויים שעשה בנערותו היו ניסויים בכימיה ולא במתמטיקה; ועיניו עדיין יכלו לראות את המסתורין העצום שבמבנה הביולוגי.

עבודתו של טיורינג נעשתה תוך כדי מאבק למנוע קטסטרופה אישית. בדצמבר 1951 טיורינג פגש במנצ'סטר בחור צעיר, וסיפר לו על עבודתו על "המוח האלקטרוני". הרומן הלא-מוצלח ביניהם הביא את הצעיר לביצוע פעולות סחיטה, תוך ניצול העובדה שיחסי מין בין גברים נחשבו אז עבירה פלילית (רק ב- 1957, בעקבות מסקנותיה של ועדת וולפנדן, פעילות מינית של מבוגרים בני אותו מין, בהסכמה ולא במקום ציבורי, חדלה להיות עבירה פלילית באנגליה). טיורינג ניסה לעמוד נגד הסחיטה על ידי פנייה למשטרה, והיא עצרה אותו. במשפטו טיורינג לא הביע חרטה ולא התבייש במעשיו, ונאלץ להסכים להזרקת אסטרוגן, שהיתה אמורה, לפי אמונת הימים ההם, לנטרל את טבעו הבלתי טבעי כביכול – אילו לא הסכים היה נידון למאסר. לפי תקנות העידן שלאחר המלחמה הוא נחשב סיכון בטחוני, ועבודתו, שנמשכה עד אז ב- GCHQ – המוסד שירש את בלצ'לי פארק בתקופת המלחמה הקרה – הופסקה. הוא מצא את עצמו תחת מעקב; וייתכן שהופעלו עליו לחצים נוספים.

טיורינג התלונן על חוסר ריכוז; ובכל זאת, הוא פיתח במשך שנתיים שפע של רעיונות גיאומטריים ואנליטיים; הוא פנה גם לנושאים חדשים, או בעצם חידש את התעניינותו בנושאים ישנים. כדי להקל את תחושות הדיכאון והיחס, הוא פנה לטיפול יונגיאני, ומצא עניין מחודש ברישום חלומותיו. בראשית 1954, כשביקר בבלקפול עם משפחת המטפל שלו, הוא נועץ ב"מלכת צוענים" מגדת עתידות, ויצא מנה "חיוור כמו סדין". הוא לא דיבר יותר ביום ההוא; וגם לא הותיר שום מילים לציבור ביום התאבדותו, 7 ביוני 1954, ביום השני של חג השבועות הנוצרי. שפתו היתה שפה של סמלים : הוא אמר את דברו בתפוח המורעל בציאניד שאותו אכל. אילו מילים היו מספקות ? בדיחות, כפי שאולי השתמש בהן במאמרו משנת 1950, היו ההגנה הרצינית שלו נגד האירוניה הבלתי ניתנת להבעה של העולם.

אחרי מעצרו כתב :

טיורינג מאמין שמכונות חושבות.

טיורינג שוכב עם גברים ,לכן מכונות אינן חושבות.