כרטיס מסך דיגיטלי

כאשר לוחות LCD הופיעו לראשונה, הם חוברו לכרטיס הגרפי דרך מחבר ה VGA. זה כמובן דורש שהכרטיס הגרפי קודם יהפוך את האות לאנלוגית דרך ה-RAMDAC.
מכיוון שLCD אינו כמו CRT , כלומר LCD הוא מוניטור דיגיטלי ביסודו, האות האנלוגית מייד הופכת חזרה לדיגטלית.

המעגלים הפנימיים הדרושים לעשות זאת מעלים את העלות של LCD , מתנגשים עם איכות התמונה - במיוחד. בדיוק של הצבעים ובעיקרון מתקיימים ארועים בו זמניים שקשה להתאים אותם בכמה מתאמי מסך. לכן בעת שמסכי LCD מבטיחים תמונה טובה ומציאותית יותר, הם דורשים מעגלים פנימיים ומחבר חדש על הכרטיס הגרפי.

עם העלייה המהירה בצריכה של מחשבי ה - LCD , היה לחץ גדול על מייצרי הכרטיסים הגרפים לייצר מוצרים שיאפשרו זאת , ובסוף 1990 התחילו לעבוד בכמה חברות על פיתרון לכרטיס גרפי דיגטלי.

בסוף 1997 חברת VESA אישרה מחבר בעל 32 פינים שנקרא PLUG AND DISPLAY , אשר תמך ב LCD דיגיטליים וב CRT, ומעביר את אותות הUSB ו FIREWIRE דרך כבל יחיד.
באמצע 1998 חברות COMPAC וATI יזמו יצירת לוח שטוח דיגיטלי DFP אשר מאוחר יותר הפך לתומך במחבר בעל 20 פינים שרק מעביר אותות דיגיטליים ללא תמיכה בUSB וFIREWIRE .

מאחר וDFP חסר תמיכה ברזולוציה גדולה יותר מאשר SXGA זה הפך להיות מכשול גדול , במיוחד עם הצורך בהתאמה כאשר הופיעו טכנלוגיות כמו HPTV שיש להם רזולוציות כמו 1920*1080.