"מה זאת אומרת אתם יודעים איפה אני?" הוא משפט אשר בו נתקלים כאשר מדברים בתחילה על שרותים מבוססי מיקום. "האח הגדול" של ג'ורג' אורוול עולה מיד לראש. מעקב, אובדן הפרטיות וכו'. אין ספק כי נושא זה הוא בוער ונמצא בעוכריו של כל מי שמפתח שרותים בתחום, ובמיוחד לחוצים המפעילים הסלולריים.

באירופה, לדוגמא, עסוקים המפעילים הסלולריים עצמם בפרטיות כצעדי מנע ועל מנת לא לעורר את חמת המשתמשים, עוד לפני שהתחילו בפרישת השרותים. הדרישות של ה-EC מיושמות במלואן בצורה זריזה.

הפרטיות בשרותים מבוססי מיקום היא נושא סבוך המורכב מכמה תתי-נושאים:

• בטיחות מידע המיקום על המשתמש. כיצד מועבר המידע ברשת ובאינטנרט כך שלא ידלוף לגורמים לא רצויים (בעלים קנאיים).
• קדושת המיקום. למנוי צריכה להיות אפשרות לשלוט בכל רגע ורגע על העובדה שעוקבים אחריו, ויש לתת לו את האפשרות להחליט מי ומתי ידע את מיקומו.
• הפצת המידע. למי יש את הרשות לגשת למידע המיקום? אפילו אם המנוי מסכים כי יעקבו אחריו, האם יש למפעיל הסללרי זכות לתת לכל צד שלישי את המידע?

גופים בארה"ב ובאירופה משתפים פעולה בצורה צמודה בנושאים אלו, על-מנת להגיע לסטנדרטים משותפים כלל עולמים.

ממעט השרותים הפעילים בצורה מסחרית כיום, ניתן ללמוד שגם ספקי השרותים מתייחסים לנושא בצורה רצינית. כל השרותים מגיעים עם אפשרות מיידית "לכבות" את השרות, ובכך למנוע מעקב. יש צורך (ע"פ חוק באירופה) לדרוש הסכמה מכל משתשמש למעקב ולציין בדיוק לאיזה מעקב. ישנו דגש מיוחד בנוגע לשרותי החברים והמשחקים המאפשרים למנויים לראות את מיקום חבריהם.

יוצא דופן בנושא הפרטיות הם שרותי החרום אשר אינם דורשים הסכמה של המשתמש בנוגע להפצת מיקומו, זאת על-פי תקינת ה- EC וכדי למנוע פשעים ולסייע בחקירות משטריות לטובת הציבור. אנו צופים כי נושא זה אשר עבר בצורה חלקה באירופה, עלול להתקל בהתנגדויות רבות מצד ארגוני זכויות האזרח השונים בארה"ב.